Nobody’s Child/Rachel Givon
עריכה: דפנה שחורי
עריכת לשון: רותי חזנוביץ'.
הוצאה: הוצאת שולחן כתיבה, הוצאת מטר, 2020
197 עמ'.
"השעה היתה בין אור לחושך, נדמה כי השמש עצרה במסלולה ותהתה אם לשקוע ולהותיר אותנו בחשכה גמורה – שלוש ילדות קטנות שעומדות ושומעות שהנורא מכול קרה." (עמ' 9).
ספר שנוגע ללב, ולוחץ על כל הנקודות שהשאירו אותי לקרוא עד הסוף ולראות מה קורה.
זהו ספר על הישרדות בצל הזנחה, התמודדות עם האסטמה במהלך החיים.
התקופה – אחרי מלחמת ששת הימים, במושב ליד ירושלים. המשפחה עלתה מהודו, מקוצ'ין.
הספר מתמקד ביעל בת ה-8, הבת הקטנה.
יש לה 3 אחים מבוגרים: ראובן שנשוי לציפורה, נעמי שנשואה ליוסף, ובני שמשרת בצבא, ו-3 אחיות הגדולות ממנה בכמה שנים – תמר בת ה-14, רינה בת 12 ולאה בת 10.
את אביה יעל איבדה כשהיא הייתה בת 3, ואת אימה היא איבדה כשהיא הייתה בת 8.
אחרי מות האם משטף דם במוח, הילדות חוששות שהן יופרדו וישלחו אותן לבית היתומים, אך ראובן האח המבוגר, לוקח על עצמו את המשימה ואומר להן שהוא האפוטרופוס שלהן והוא יגדל אותן, הן יעזבו את הבית שבו הן גרו עם אימן ויעברו לגור בביתו של ראובן ואשתו ציפורה.
בשנת האבל יעל הרגישה שונה, רק היא התלבשה בבגדי שחור ולבן לבית הספר ובכך היא הרגישה מסומנת, כיתומה.
שנת האבל מסתיימת ומביאה איתה את החתונה של בני, לתמר קונים בגד חדש לחתונה, ושאר הבגדים עוברים מאחות לאחות.
יעל אוהבת את הספרייה הניידת שמגיעה למושב, ציפורה לא הרשתה להן ללכת ולהחליף ספרים, מצדה לא יזיק אם הן יקראו פחות, אך יעל לא מוותרת, היא לוקחת את הספר השלישי של "השביעייה הסודית", ואת "פוליאנה".
החדר קפוא, בצריף אין בידוד, היא מתכסה במיטה עד לראשה, הידיים שלה קפואות כשהיא מנסה להפוך דף. אבל מתחת לשמיכה חשוך מכדי שהיא תוכל להמשיך לקרוא. במגירת השולחן יש לה נר וגפרורים, אבל היא מוותרת ומנסה לדמיין מה המשך הסיפור.
המשפחה יושבת בסלון, ומפצחים גרעינים, ויעל אף פעם לא שומעת אותם מזכירים את אמא, כאילו שהיא לא היתה קיימת. ארבעת הילדות לא מורשות להיכנס פנימה אל הסלון וליהנות מהחום, מהחיק המשפחתי.
הספר מתחיל בשיר "פרדה" ומסתיים בשיר "לו חיכית שאגדל".
ספר שמשאיר תהיות מה היה קורה אילו הן היו גדלות בבית אחר, ספר שבקלות יכולתי להתחבר אליו, אוהבת ספרים שמתרכזים בילדים, וכן במחלת האסטמה והתמודדות איתה במהלך החיים.
ממליצה מאוד.
"לא סיפרתי להן על הבדידות, הניכור, והקושי לחיות איתם בבית. לא התלוננתי עליה, על ציפורה. את הלקח למדתי על בשרי." (עמ' 124).