Life is the best of a bad lot/Amahid
כותרת משנה: מכתביו הגנוזים של אמהי"ד
עריכה: דרור ניר קסטל.
הוצאה: ספרי ניב, 2016
185 עמ'.
"אין לנו ספק שהרבה מהיצירות עלולות להכעיס רבים מהקוראים, במיוחד היום בעידן הפוליטיקלי קורקט. אני וארז רואים בכך תעוזה. יצירות כיום מנסות לכוון לכל רגש, עצב, פחד, עונג, שמחה והכעס נשמט. מותר לנו לכעוס, ולעתים קרובות אנחנו צריכים לשלוט בכעס. אצל אמהי"ד ברור שהכתיבה והוצאת הכעסים הן חלק מהמנגנון שבשליטה בכעס." (דבר העורך).
אמהי"ד שבטנו מלאה, שופך סיפורים רבים שיש לו לכתוב על החיים, המוות ומה שבאמצע.
הסיפורים יכולים להיות הכי הזויים שיש, מצחיקים. בחלקם תתחילו לתהות על מה אמהי"ד רוצה מכם וחלקם ישאירו אתכם עם פה פעור.
בסיפור "יחסות פרטית מאוד", אמהי"ד מציג אותו סיפור על להקה בתל אביב שמסופר מפי הבחור, הבחורה הבלונדינית והילד. כל אחד ואחת רואה מנקודת מבטו לגבי סיפור הלהקה.
את הסיפור "אושר יחסי" מאוד אהבתי. ניתן לדמות שכל מה שרוצים יכול לעבור בכת או בסדנה מסוימת כדי שנוכל למצוא את מה שחסר לנו.
בסיפור זה רונית מנסה להיות מאושרת, לא מבינה למה היא לא מצליחה להיות בזוגיות. כל הזמן אמרו שהיא תהיה יפה ותתחתן לפני כולם, אבל לא היה לה מושג למה גברים "זורקים" אותה.
ברגע שהיא מגיעה לצימר שבו נמצאת הסדנה. היא מבינה שמצפה לה עבודה קשה. מה באמת נחשב לאושר יחסי?
הספר הוא אוסף סיפורים, המחולק לכמה חלקים.
יומן 1, סיפורים לא לפרסום, פרגמנטים – יצירות לא שלמות לאדם השלם, מסות חסרות מעש, "פעם התפרנסתי מכתיבה" (כתבות נבחרות מאתר "בוקסר" של "נענע 10"), יומן 2.
אוסף סיפורים שאסף ארז מירנץ שמכחיש כל קשר לאמהי"ד, ומבקש שישרפו את יצירותיו, הרי החיים הם הרע במיעוטו, אז מה זה המוות לעומת החיים?
אני לא אוהבת לקרוא אוסף סיפורים, בעקבות שחלק מהם עדיין יכולים להשאיר אותי במתח לדעת מה קורה בהמשך, למרות שהסיפור הקצר נגמר.
קריאה מהנה.
"למה מנצחים מאחרים לקונצרט? כי הם צריכים לכתוב את ההיסטוריה." (עמ' 154).